רבבות אבלים צועדים ברגל ממאה שערים לגבעת שאול, יוצרים עומסי תנועה כבדים בכניסה להר המנוחות, זועקים וממררים בבכי • הציבור הכללי התקשה להבין את גודל החלל שהותירה הסתלקותו של מרן הגאון הרב יוסף שלום אלישיב • יוסי חיים, תלמיד ישיבה, ניסה להסביר.

חמישי בלילה, כ"ט תמוז, יממה לאחר פטירתו של הרה"ג הרב אלישיב זצ"ל. אני נוסע באוטובוס מירושלים בואכה בני ברק, האוטובוס שקט בשעה כה מאוחרת. חלק מהנוסעים נשענים על שקיות, מנסים לחטוף תנומה קלה עד שיגיעו למחוז חפצם.
אני מעיין בעיתון שמישהו השאיר לצידי, מאחד העמודים מתנוססת בחדות מכאיבה תמונתו של מרן. למטה בקטן יותר מופיעות תמונות ממסע הלוויה הענק.

מסע הלוויה (צילום: יוסי ברויער)

לפתע עוצר האוטובוס בחריקה למראה אדם המנופף לו נואשות. במדרגות עלה אדם בשנות השישים לחייו, ובניגוד לשקט המשמים הוא דווקא עירני נמרץ. גלוי ראש, מגולח למשעי אוחז בידיו שקיות רבות וגם כלבלב קטן המכשכש בזנבו.
"כמה עולה?" הוא שואל את הנהג בקול רם שנשמע מקצה האטובוס עד קצהו "אתה מבין, אני אף פעם לא עולה לאוטובוס הזה אבל אחרי שפספסתי את האוטובוס שלי אמרתי- ניסע לתל אביב דרך בני ברק. מה יש? גם לנו מותר להיכנס לעיר הזו" הוא מצחקק אל הנהג נהנה משנינותו.
האיש משלם ומתיישב בזוג המקומות הפנויים המקבילים לזה שלי, מושיב את כלבו לידו ונראה בעליל מאד לא מרוצה. "שקט פה" הוא רוטן, כאילו נכנס בזה הרגע ללונה פארק בשעות השיא ולא לקו 400 בכמעט אחת בלילה.
הוא מסתכל על העיתון שליידי. "זה הרב הזה שנפטר אתמול?" הוא שואל קובע, ואני מהנהן. "שמעתי עליו. כל ירושלים הייתה חסומה פה בגלל זה. תגיד לי איך זה? אני מבין שרבנים זה דבר חשוב אבל ככה להתאבל?" הוא שואל בקול מלא תימהון.
"הייתי אתמול אצל הבת שלי" הוא מספר. "באיזור רחביה" הוא מדגיש לבל אחשוד חלילה שבתו מתגוררת במאה שערים. "רציתי לחזור בחזרה לתל אביב אבל כל העיר הייתה פקוקה. אז נשארתי פה עוד יום. ראיתי אנשים צועקים, בוכים ולא האמנתי למראה עיני. הרב הרי היה מבוגר, בן אה… כמה?" הוא מתגמגם. "בן מאה ושתיים" אני משלים.
"פששששש" האיש שורק בהתפעלות ."נו, וזה לא הרב הראשון שהולך. אז זה איך זה שאתם כל כך עצובים? הוא לא נתן לכם מספיק?!" האיש נראה צמא לתשובה, התרשמתי ששאל בתמימות אמיתית, לא בקנטרנות.
"אנסה להסביר לך" אני משיב "זה לא סתם אדם, זה מנהיג. רב שהתייעצו איתו, שהלכו בדרכו, הוא פסק הלכות בעניינים סבוכים, מה שמכונה 'על פיו יישק דבר'. עכשיו, ללא הפסקים, ההוראות וההכרעות שלו כולנו מרגישים אבודים".
האיש מהנהן ואומר ."אני מבין, אז הוא היה כמו חבר כנסת?" "לא" אני מניד בראשי ביאוש ומוסיף "להבדיל אלף אלפי הבדלות!" אני אומר בהטעמה "זה כל כך שונה"
האיש מרים את ידו כשוטר תנועה זריז, עוצר אותי לרגע."מה זה? מה אמרת? 'להבדיל' מה? מה זה, פסוק?". ואני עונה באורך רוח ."'להבדיל' הכוונה שיש הבדל עצום בין הדוגמא שהבאת לבין רב ומורה הוראה ענק".
ואז אני שואל מנחש את התשובה ממראה גילו של האיש "אמור לי, היכן גרים הוריך?". הוא נאנח. "אמי נפטרה לפני שנים רבות ואבא נפטר בגיל מבוגר, לא מזמן, לפני שנתיים. ביולי" הוא מוסיף בטון שקט ידו מסרקת במבוכה את שערו האפור.
"והוא היה אבא טוב? האם דאג לך לכל?" – אני ממשיך. "אוההו" אומר האיש "יותר מדי …יותר מדי, הוסיף שעות עבודה בטרקטור בקיבוץ, מכר את התוצרת החקלאית שלו גם באופן פרטי רק כדי לממן את לימודיי".
אני מוסיף במהירות בטרם יבין למה אני חותר "ואתה עדיין כאוב? האם אבא לא נתן לך מספיק??". האיש נראה נסער מעצם השאלה. הוא חושב קצת ופוסק בהחלטיות "ככה זה. לא משנה מתי הם הולכים אתה עדיין מרגיש את החסר, אין גיל להורים!" הוא מרים את הקול, והכלבלב שלידו מתעורר ופוקח חצי עין.
אני מביט בו ומצביע על התמונה של מרן בעיתון הפרוש לידי "האם כעת תבין כיצד חשו מאות אלפי האנשים בלוויה? הם חשו שאבא הלך מאיתם, לא סתם אדם שנתן להם משלו. והרי אמרת שאין גיל להורים…"
האיש נראה מבין יותר. הוא מהנהן קלושות ואומר "אז זה לא קשור לגיל או לעשייה. ככה אתם חשים? זה אכן מפעים, אני מבין ..אני מבין".
"יש דברים שאינם נמדדים בתחושה גופנית" אני מוסיף על מנת לחדד. "אם למשל יקחו ממך חפץ נוסטלגי – על אף שהביטוח ישלם את שוויו, הערך שאתה חש אליו לא יסולא בפז. אי אפשר להעריך את עשייתו של רב לפי ממדים של גיל, כשם שאי אפשר להעריך שרשרת נוסטלגית שעברה מדור לדור לפי משקל הזהב שלה".
האיש מחייך ואומר."איך אמרת קודם? 'להבדיל"?.
"אלף אלפי הבדלות" אני עונה לו בחצי חיוך ושמח שהוא אכן הבין.

פורסם עם תום ה'שלושים' לפטירתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל